לפני המצאת פקק הבירה מברזל, פקק הבקבוק השתמש בפקק עץ, אך פקק העץ היה בעייתי מכדי לפתוח אותו, ולבירה עצמה היה הרבה גז. אם לא ניתן היה לפתוח אותו תוך זמן קצר, הגז בפנים היה בורח לאט, ואם לא היה יכול ליצור קצף מספיק, הטעם יחמיר.
אנשים מקווים שניתן לפתוח את פקק הבקבוק במכה אחת ולשמוע צליל "פופ". בסוף המאה ה-19, ויליאם פיט, אנגלי, המציא את פקק בקבוק הבירה מפח. כיסוי הברזל המשונן הוא הבחירה הטובה ביותר, רק מברג וחיטוט קל יכולים לפתוח אותו במהירות. המראה של פקק בקבוק הבירה באותה תקופה היה בעצם זהה למה שאנחנו רואים היום, עם רפידות נייר בפנים כדי למנוע מהמשקה לבוא במגע עם מתכת. ההבדל היחיד הוא שיש 24 שיניים על מכסה הבקבוק. פקק הבקבוק בעל 24 שיניים זכה לפטנט והמשיך בשימוש עד שנות ה-30.
בשלב המוקדם ביותר התקינו פקקי בקבוקים עם לחיצת רגל, אחד אחד. עם האצת התיעוש הפכה מכסה ידנית לשיטת מכסה תעשייתית, ומכסי בקבוק הותקנו לתוך צינור להתקנה אוטומטית. עם זאת, במהלך השימוש נמצא כי פקק הבקבוק בעל 24 שיניים יכול לחסום בקלות את הצינור של מכונת המילוי האוטומטית. אם מספר השיניים הוא יחיד, מצב זה לא יתרחש. לכן, אנשים הפחיתו את השננים של מכסה בקבוק 24 שיניים באחת ל-23. במהלך ההתקנה והשימוש, התגלה בהדרגה שביצועי האיטום של 23 שיניים לא היו טובים יותר משל 21 שיניים, ולכן אנשים בחרו במספר המינימום של שיניים . אז, מכסה בקבוק 21 שיניים עדיין בשימוש היום.




